Press "Enter" to skip to content

33 – ויפאסנה – חופרים על שתיקה

1

בפרק הזה דיברנו על החוויות האישיות שלנו מריטריט ויפאסנה שהיינו בו, כל אחד בתקופה אחרת בזמן ובמקום אחר. מכיוון שזה כלי חזק לעבודה עם התודעה, חשוב לנו לחשוף אותו למי שפחות מכירים ומכירות אותו באווירה קלילה, נטולת מומחים ויודעי דבר, ופשוטה. רק אנחנו, הרשמים שלנו, והשתיקה. 

תודה למדיטציה שנתנה לנו את כל התובנות שדיברנו עליהן בפרק ועוד רבות שלא הספקנו להכניס. 

ותודה לבודהה 🙂

אוהבים,

יהב ומתן

לינקים:מרכז ויפאסנה גואנקה / מרכז ויפאסנה ניומן / מכת השמיים העכורים / השיר "הריני" של רביד פלוטניק / נדב רייס קורס מיינדפולנס


תודעה רבה  – פרק 33 – ויפאסנה – חופרים על שתיקה – תמלול עבור כבדי שמיעה

*התמלול נעשה על ידי ״תמלולון״

מתן: היי יהב

יהב: היי מתן. 

מתן: ברוכים הבאים לפרק חדש של תודעה רבה. הפרק היום יהיה קצת שונה,

יהב: ויש לנו פה אחראי על הסאונד, רועי גבע, שאנחנו גם נגיד לו תודה על זה שהוא נותן לנו להשתמש באולפן שלו ועוזר לנו, שזה דבר חדש ומרגש.

מתן: ממש. אז ממש, ממש תודה. אם אתם שומעים אותנו טוב יותר, זה בזכותו. 

יהב: אכן.

מתן: הפרק היום בעצם ידבר על ויפאסנה, שאנחנו נסביר מה זה. יהב ואני עשינו ויפאסנה, כל אחד בזמן אחר. יהב ממש חזרה ממנה עכשיו. 

יהב: אני טרייה. 

מתן: כן, מהשתיקה לחפור על זה עכשיו במשך שעה. 

יהב: (צוחקת) וגם הפוך. מלחפור כל החיים ל-10 ימים בלי לדבר. 

מתן: ואי, ממש. בשבילך, טוב, תכף נדבר על זה. אז לפני שנתחיל, נזכיר לכם שאפשר למצוא אותנו בכל האפליקציות שפודקאסטים קיימות בהן. יש לנו גם עמוד פייסבוק, עמוד אינסטגרם שיהב מעלה לשם סטוריז מדהימים. אנחנו ממש ממליצים לעקוב שם. בפייסבוק יש לנו כמה אלפי לייקים ובאינסטגרם פחות, אז תצטרפו זה כיף. 

יהב: לגמרי.

מתן: מי שרוצה לתמוך בנו יכול לעשות את זה דרך פורמט שנקרא "פטריון" אפשר לתמוך בנו שם החל מדולר 1 לחודש. מי שנוח לו, זה עוזר לנו מאוד. יש לנו שם כמעט 200 דולר של תמיכה.

יהב: יש כאלה שיקראו לזה "פיטריון".

מתן: לאחרונה גם הוצאנו סטיקרים של תודעה רבה, שעיצב לנו האחד והיחיד אפיק נעים, שעושה לנו את הגרפיקות בחצי שנה-שנה האחרונה.

יהב: תודה אפיק. 

מתן: ממש תודה ואת הסטיקרים האלה נמכור. הכסף כמובן הולך לקופה של הפודקאסט. מי שירצה לתמוך, יכול לעשות את זה גם בדרך הזאתי. אנחנו נפרסם בעמודים שלנו איפה זה יהיה. 

פתיח: (תודעה רבה, תודעה רבה, תודעה, תודעה)

מתן: אז ויפאסנה.

(יהב נושמת)

מתן: את עושה את הנשימות מהריטריט.

יהב: עושה את הנשימות מהמדיטציה של הבוקר. 

מתן: את ממשיכה לתרגל, טוב את טרייה אחרי.

יהב: כן. אתה כזה, נראה אותך אחרי שנה ביצ'!

מתן: כן, ממש. אז מתי עשית את הריטריט בעצם?

יהב: סיימתי לפני שבוע וחצי. עשיתי עשרה ימים, וואו. אני לא אגיד שאני ללא מילים, אני עם הרבה מילים, בגלל זה אנחנו עושים את זה עכשיו. 

מתן: מצחיק לעשות פודקאסט ללא מילים. 

יהב: נכון. (צוחקת)

מתן: כאילו מעאפן, לא יודע אם מצחיק. 

יהב: כן. אבל אני מרגישה ש…תראה, אני לא שמעתי על ויפאסנה בפודקאסט לפני שעשיתי ויפסאנה חוץ מפעם אחת בפודקאסט של דנקן ראסל שדיברו על זה רק כמה דקות. 

מתן: את מודדת את ההיכרות שלך עם חוויות לפי אם שמעת עליהן בפודקאסט. 

יהב: (צוחקת) כן וגם אני רוצה להגיד שפשוט אני מרגישה שכל המידע שלי על ויפאסנה היה פשוט מפה לאוזן, מחברים שעשו. תכלס, תכלס, אני מודה שאפילו לא כתבתי ויפאסנה בויקיפדיה וקראתי על זה לפני כן. פשוט היו לי כמה חברים שחזרו ואמרו לי "יהב, את חייבת לעשות את זה". 

מתן: ולפני שנצלול באמת ונדבר ממש עכשיו על מה זה ויפאסנה למי שלא מכיר. אז נגיד שלא יהב ולא אני מומחים לויפאסנה ואנחנו הולכים לדבר בחופשיות, אז סליחה אם אנחנו חוטאים לחלק מהמונחים. זה עולם שלם לצלול אליו כמו רוב הדברים עם הרבה מאוד מונחים לזכור ושמות אחרים לדברים. אז אנחנו נתמקד בחוויה שלנו ולא בדבר עצמו, עליו אפשר לקרוא עוד באינטרנט ובספרים שמתארים את זה או לחוות את זה באופן ישיר. אז קדימה. בואי נדבר על מה זה ויפאסנה. 

יהב: כן.

מתן: הרבה אנשים חושבים שויפאסנה זה ריטריט של 10 ימים שאותו אנחנו עשינו. אני לפני 5.5 שנים, את ממש עכשיו. בעצם ויפאסנה זה שם של המדיטציה עצמה שתכף נגיע לזה וזה נהיה השם של הריטריט הזה. כמו שפלאפון, השם של החברה, נהיה השם של המכשיר הסלולארי.

יהב: או בייביליס. 

מתן: אבל בעצם ויפאסנה זה לא הריטריט, אפילו שקוראים לזה ככה. לצורך העניין, אנחנו גם נקרא לזה ככה ואת הריטריט הזה, יש כמה מקומות שמציעים אותו בארץ. בעולם יש יותר. יש את הויפאסנה של גוונקה שזה מה שהכי מוכר. יש להם מעל 140 מרכזים בעולם. 

יהב: שהוא פשוט היה מורה מאוד מפורסם של ויפאסנה.

מתן: נכון. הוא מורה מאוד מפורסם של ויפאסנה, שבעצם הפיץ את הויפאסנה למערב והקים את כל המרכזים האלה. הוא היה תלמיד של מורה שהיה תלמיד של מורה שהיה תלמיד של מורה של תלמיד של מורה שבעצם שימרו את המסורת של הבודהה עצמו וזה אמור להיות, אני אומר את זה במירכאות, כי לא חקרתי את זה ואני לא יודע, זה אמור להיות הדרך הנקייה ביותר והמדויקת ביותר לשיטה של הבודהה. הם גם תירגמו המון מהכתבים של הבודהה שמתארים את השיטה ובעצם הם מסבירים את זה בקורס עצמו. כל הקורסים שלהם אמורים להיות זהים בכל העולם. ז"א, אתה הולך לריטריט בישראל ואתה הולך לריטריט בגוואטמלה וחוץ מהמקום, הריטריט אמור להיות בדיוק אותו דבר. זה אותו לו"ז.

יהב: חומר הלימוד הוא אותו הדבר.

מתן: זה אותם שיעורים בערב, שהשיעורים הם מוקלטים. אז אפילו לא יכול להיות מורה שמכניס איזושהי פרספקטיבה אישית. כן יש מורה שיושב שם ואפשר לשאול אותו שאלות, אבל גם התשובות שלו, לפחות מהניסיון שלי, הן היו תשובות שהרגישו לי שכל מורה היה יכול לתת. לא הייתה ממש פרספקטיבה אישית שלו. חוץ מאחרי הקורס כששאלתי אותו שאלות אחרות, אבל בתוך הקורס היה מאוד ניטרלי, שאני התחברתי לזה. 

זה הריטריט עצמו שתכף נפרק את זה קצת עוד יותר. והמדיטציה, ויפאסנה, זה בעצם מה שאנשים מכירים כסריקת גוף. אם אתם לא מכירים את זה, אז בעצם ויפאסנה – מדיטציית סריקת גוף – זו מדיטציה שבה יושבים, עוצמים עיניים וסורקים איבר, איבר בגוף בשביל לנסות ולחוש את השינויים, רגשות, תחושות שקיימות באיבר גוף הספציפי הזה. למשל אם נתמקד ביד שלנו, מה אנחנו מרגישים? חום/קור/עקצוץ/לחץ. אולי היד שלי נמצאת על הג'ינס, אז אני מרגיש את התחושה של הג'ינס על היד. אולי יש איזשהו משב רוח. מה קורה ביד שלי ברגע הזה ממש? 

יהב: אצלי זה היה קצת אחר. זה היה מאוד מתמקד ב…קשה לי לתאר את זה. אבל זה לא הייתה התמקדות באיבר, איבר, לא הייתה איזושהי סריקה של הגוף. זה היה או בהליכה מאוד איטית שמפרקת כל צעד לכמה מהלכים או ישיבה. בשניהם זה קצת שונה. הליכה בעיניים פקוחות, ישיבה זה בעיניים עצומות. ההליכה ברגע שיש לי מחשבה שעולה, אני עוצרת, נותנת לה שם. המורה היה קורא לזה "מתיידעת". ואז יוצא שבעצם בגלל שיש לי המון, המון מחשבות כמו שהרבה מכם מכירים אצלכם, אז פשוט הייתי בעמידה רב הזמן. אני קוראת לזה עמידה וישיבה. 

אבל דווקא איך שאותי לימדו, זה להתיידע גם למה שקורה בתוכי מבחינת מחשבות וגם מבחינת תחושות בגוף. אבל גם למה שקורה בחוץ, חושים, ראייה, שמיעה, ריח. בעיקר ראייה ושמיעה ותחושה – מה אני מרגישה בגוף, אם מגרד לי, אם מעקצץ לי, אם יש משהו שכואב לי. בעיקר עניין של לשים לב. תשומת לב, אני חושבת שזו מילת מפתח לכל מה שקורה בכל רגע נתון. ולתת לזה שם וגם להגיד את זה בלב, מילולית.

מתן: מעניין, זה שונה מאוד. 

יהב: או שיש מסורות קצת שונות. 

מתן: בטוח. שומעים את זה גם עכשיו. זה קטע, אני מרגיש שחיללו את הקודש של מה שאני למדתי.

יהב: גם אני. (צוחקת) כל אחד חושב שמישהו אחר עשה, 

מתן: לתת שם למשהו זה בעצם להפוך אותו למשהו שקיים כשבהתייחסות של המקום שאני למדתי בו, 

יהב: פשוט להרגיש את זה.

מתן: הכל ארעי, אז אין סיבה לתת לזה שם. פשוט לשים לזה לב, להבין איפה זה משפיע עליי.

יהב: אני כן רוצה להגיד שהעניין הזה של פשוט לא לעשות כלום חוץ מלעמוד, ללכת או לשבת כמעט כל היום ולתת תשומת לב לכל מה שמתרחש באותו רגע. זה כן משהו שאפשר להגיד ששנינו חווינו וכל מי שעושה ויפאסנה חווה. 

מתן: יש בטוח עוד הרבה נקודות השקה ומה המטרה של הדבר הזה בעצם? בואי שניה ניגע בזה.

יהב: אוקי.

מתן: 10 ימים זה הרבה זמן. סבבה עכשיו הרבה מובטלי קורונה, חל"ת ועניינים, אבל זה פאקינג הרבה זמן. אני עשיתי את זה באמצע התואר. לאנשים היה מטורף. אתה הולך לשבועיים לדבר הזה? כן. זה המון זמן, למה לעשות את זה? 

יהב: זה גם מרגיש כמו המון זמן. זה לא עובר מהר (צוחקת).

מתן: כן, זה מאוד קשה. למה לעשות את זה?

יהב: תראה, אני כשחברה טובה שלי חזרה מויפאסנה לפני בערך שנתיים, היא ספרה לי על זה, היא דברה על סבל. היא אמרה, זו דרך להתמודד עם הסבל, אפשר אפילו להגיד – להשתחרר ממנו. המטרה האולטימטיבית זה להצליח להיות בתשומת לב על הסבל וככה גם להשתחרר ממנו באיזושהי מידה. אז אני חושבת שהתמודדות עם סבל אנושי שקיים בכל אחד כל הזמן. אני לא חושבת שיש בני אדם שלא סובלים. תגידו לי אם תפגשו בן אדם כזה, אני אשמח להכיר. היא אמרה, זה כלי להתמודד עם הסבל. לא משנה אם סבל של אותו רגע שמגרד לי וממש בא לי לגרד את הדבר הזה, או שזה סבל של כואב לי איפשהו בגוף או שזה סבל – אני מתחרטת על משהו שעשיתי או אני מפחדת ממה שהולך להיות. כל זה נכנס תחת הקטגוריה של סבל. 

הסיפור הוא שבודהה היה בן אדם אמיתי, זה לא איזה אל. בן אדם אמיתי שרצה למצוא את הדרך להשתחרר מסבל ובמשך 6 שנים הוא ניסה כל מיני טכניקות מכל המורים הכי גדולים והוא לא הצליח למצוא משהו שעבד לו ואז הוא פשוט ישב מתחת לעץ והתחיל למדוט ולשים לב לכל מה שקורה בתוכו. העניין העיקרי היה ללמוד מתוך החוויה האישית – מה שקורה לי עכשיו מלמד אותי הכי הרבה על עצמי ועל איך אני יכולה להתמודד עם סבל. 

זה כנראה מאוד עזר לו ואז עזר לאנשים סביבו וככה הופצה התורה. אני חושבת שגם לפני 2500 שנה אנשים סבלו מכל מיני דברים וגם היום. אנחנו סובלים מכל מיני דברים, חלקם דומים למה שסבלו אז וחלקם שונים לגמרי, אבל הסבל קיים. 

בהמשך אנחנו נשתף מה היה בחוויה עצמה. אני יכולה לדבר על כמה סבלתי בזמן הריטריט ואני יכולה לדבר על איזה מן סבל יש במהלך החיים, לא בריטריט עצמו, שאיתו אני יכולה לעבוד. עכשיו יש לי כלי לעבוד עם הסבל הזה ולהתמודד איתו יותר טוב. אבל כן, הרבה סובב סביב סבל וסביב הרגשות, נקרא לזה, שמרכיבים את הסבל. כלומר, סבל זה כשאני פה ואני רוצה להיות שם. אני מרגישה משהו אחד ואני לא רוצה להרגיש את זה. יש משהו שמתרחש בי ואני רוצה להתנגד לזה. אני נאחזת במשהו אחר. בכלל העניין של היאחזות, יש פה נקודה מאוד חשובה. 

כל סוג של תחושה שאני לא רוצה אותה והיא קיימת כי אין לי שליטה על התחושות שלי והרגשות שלי, כל זה בעצם הופך לסבל ברגע שאני לא איפה שאני רוצה להיות, לא רק פיזית.

מתן: כשאת לא בהשלמה עם המציאות כפי שהיא כרגע.

יהב: כן וההשלמה הזאת, אני חושבת שהיא באה גם ממה שציינת קודם שהכל ארעי, זה בעצם חוק מספר 1 בויפאסנה. ממש הסבירו לי את זה ביום הראשון, שני ושלישי. זה היה ממש עבודה על להבין איך הכל ארעי. ברגע כזה את מרגישה את זה, בעוד שעתיים את תרגישי משהו אחר. השמש תשקע ואז היא תזרח. שום דבר לא נמשך לנצח. זה גם כלי מאוד חזק לעבודה עם סבל כי רגע אחד אני סובלת, אבל הסבל הזה לא יימשך כל החיים. בעוד יום או בעוד שנה אני ארגיש משהו אחר וגם הפוך. עכשיו אני מאושרת, עכשיו אני מאוהבת, לא משנה מה זה. יכול להיות שבעוד כמה זמן, הגורם לרגש הזה ייעלם. לא יודעת מה, פתאום מישהו ימות כי הכל ארעי ואז אני לא אהיה שמחה. זה מאוד אפס אנד דאונס, בגלים. הכל מאוד קשור להתבוננות בטבע סביבנו ובטבע של הגוף שלנו וזה בעצם מלמד אותנו כל רגע נתון להתמודד עם הסבל דרך זה שהוא לא יהיה פה לנצח. לא בקטע של אוקי, אני פשוט אחכה עד שאני לא אסבול, אלא ההבנה שהכל ארעי היא חלק מאוד חשוב מזה. 

מתן: אז המטרה שבעצם את הגעת בשבילה היא די המטרה של הדבר הזה – שחרור מסבל. אני הגעתי לשם לא מהמטרה הזאת. אני הגעתי בשביל לפגוש בנות, סתם! 

יהב: (צוחקת)

מתן: אני באתי לשם כאיזשהו אתגר אינטלקטואלי, קוגניטיבי כזה, למדתי קוגניציה אז, שמעתי על הדבר הזה, זה היה נשמע לי נורא מגניב. בדיוק כמו שעם חומרים, שמעתי על חומרים משני תודעה ולא עשיתי את זה בהדרגה, קפצתי מאוד עמוק, סוג אופי כזה. לאו דווקא הדבר הכי מומלץ. אפשר במקרה הזה לעשות קצת מדיטציות לפני שעושים ויפאסנה של 10 ימים. אבל קפצתי לעומק וזה התחבר לי מאוד עם לימודי מדעי המח שעשיתי אז וקוגניציה ודברים שלמדתי. זה היה ממש הלם בשבילי עד כמה הפרקטיקה העתיקה הזו ממחישה לי דברים שלמדתי עליהם בשיעורים הכי מתקדמים של מחקרים פורצי דרך ב-FMRI ודברים שקשורים לניתוח מערכות ומחשבות במח שקורה עכשיו.

יהב: דברים שדרשו המון התקדמות טכנולוגית.

מתן: ממש. ושנתחו אותם בביג דאטה ו-AI וכל מיני מילים כאלה. ואתה כזה טוב, הבינו את זה מזמן. מנגנוני למידה ואיך הם עובדים הכי טוב. 

יהב: מדהים. 

מתן: איך לחזק את עצמך באופן חיובי על ידי מציאת המקומות שבהם אתה נותן פרשנות שלילית לדברים ועוד כל מיני דפוסי חשיבה, העבודה איתם. עכשיו, איך אתה יכול לשים לב לדפוס מחשבה שלך אם אתה לא עוצר ובעצם מצליח להתבונן בהלך המחשבה שלך? בשביל להתבונן בהלך המחשבה שלך אתה צריך להתנתק מאוד מהסחות דעת יומיומיות. 

יהב: לגמרי ולהאט. 

מתן: להאט וגם שיכווינו אותך לזה, שיתנו לך את הכלים. לי לפחות, אולי אפשר גם לבד. אני לפחות הייתי צריך את הכלים בשביל להיות מסוגל להתבונן בהלך המחשבה שלי, בזרימת המחשבה שלי. זרימת המחשבה שלי אישית היא גם מאוד מפוזרת ואסוציאטיבית. אני אולי יודע להחזיק שיחה או רעיון, אבל זה כי אני נמצא עכשיו בחדר סגור שבו אני מקליט איתך. ביומיום אני הרבה יותר מפוזר וקשה לי ללמוד והפרעת קשב וכל החרא הזה. 

יהב: אתה צריך שמישהו יגיד לך – זו המטרה עכשיו, להתבונן במה שקורה בפנים.

מתן: נכון וקצת יפרשן לך את זה וקצת יגיד לך אוקי, אז נכון היום נורא כאב לך? אז תנסה להתבונן בכאב ועכשיו תנסה להתבונן בזה שאתה סולד מהכאב או נמשך לכאב ואז אתה מתחיל לשים לב.

יהב: לאיזה מחשבות יש לך בזמן שאתה שם לב לכאב.

מתן: זה יכול להיות המון דברים. זה דוגמאות קטנות. אתה מתחיל לשים לב לזה בצורה מאוד עמוקה. 

יהב: ואז לדפוסים אחרי שאתה עובר 10 ימים. 

מתן: ואז לאיך הדפוסים האלה בעצם קשורים לדברים אחרים. אוקי, כואב לי, שמתי לב שכואב לי, אני לא מבסוט מזה שכואב לי, אני לא מבסוט מזה שאני לא מבסוט. ואז אתה חושב פתאום על משהו שקרה לך עם אמא שלך בילדות. מה הקשר? אבל אתה מבין שאוקי, יש פה איזשהו דברים שצפים. אני מנקה את הבריכה ויש דברים שצפים. זו שאלה מעניינת למה? אבל זו כבר עבודה פסיכולוגית שאתה עושה עם עצמך. ז"א, זה לא המקום שם לעשות את זה אבל זה היה נורא מעניין לראות את זה. ואני לא הכרתי את המטרה. המטרה היא לגמרי מה שאת אמרת – שחרור מסבל. ואני יכול להגיד שזה מה שנשאר איתי באמת, אבל נגיע לזה. 

יהב: אני לא יודעת אם באתי בשביל שחרור מסבל, כמו שבאתי מתוך סקרנות למשהו שברור לי שזה כלי שקשור לתודעה שלי, שאני מן הסתם מתעניינת בתודעה, היי. החברים שלי שסיפרו לי על זה, הם אמרו לי "ואי יהב, זה פאקינג טריפ". ואני כזה אוקי, אוהבת טריפים, יאללה. אבל ידעתי שזה לא יהיה כיף כמו טריפים. גיליתי שזה פחות כיף ממה שחשבתי. כלומר, ריטריט מדיטציה 10 ימים, אתה לא עושה כלום חוץ מפשוט לסתום את הפה ולשבת ולמדוט. It's a shit storm in there אין שם שום רוגע. היו רגעים מאוד אחדים שם ב-10 ימים שהרגשתי את הסרניטי. ודווקא היה מקום לבוא לעשות את העבודה הקשה באותו מובן שהרגשתי שכשהיא אמרה לי "ואי איזה טריפ" אז הבנתי את זה אחרי כמה ימים כשקלטתי שאני כבר כמה ימים עברתי איכשהו בכל טווח הרגשות הקיימים בחוויה האנושית. הרגשתי הכל, אבל הכל. פחד-שנאה-התרגשות-אהבה-חרטה-קנאה, כל מה שאתה רוצה. ואמרתי וואו, איזו הזדמנות לעצור הכל, לשים הכל בצד ולהיות מסוגלת לחוות את כל זה לבד עם אפס הסחות דעת. אין לי לאן לברוח, פשוט אין לי. אני צריכה לעשות 16 שעות של מדיטציה ביום. אף אחד לא ישגיח עליי. איפה שאני עשיתי יכולתי גם לישון כל היום ואף אחד לא היה אומר לי כלום או לא היה יודע מזה אפילו. 

היופי שכשאתה בא עם כוונה, מזכיר לך משהו? אז אתה אומר לעצמך, טוב אני לא סתם באתי לפה, לא סתם שמתי 10 ימים מהחיים שלי בהולד, באתי למשימה. אני באתי לעשות עבודה והרבה מזה זה להמשיך גם כשוואלה…גם כשפאקינג אין לי כוח. אחרי 10 שעות של מדיטציה, לא בא לי לשבת לעשות עוד מדיטציה. אבל זה מה שבאתי לעשות וזה נתן לי המון חוזק פנימי ומשמעת עצמית. אפשר להרוויח מזה הרבה דברים, אבל חושבת שזה קצת כמו שאנשים הולכים לצבא כי הם אומרים יופי, אני אעמוד באתגר הזה. כל החיים שלהם היו מפונקים ואז הם הולכים לצבא ואומרים, מזה אני לא אפרוש, אני אעמוד בזה. יש בזה משהו קצת כזה, קצת של לבוא ולהתמודד עם הקשיים ולא לברוח. יש בזה משהו סופר חזק. כל מה שבא לך זה רק לברוח. אני בכל רגע נתון כל מה שרציתי, 90% רק רציתי לברוח. 

הצורך לשבת ולהתמודד עם רק לא זה, רק לא זה, עם ההתנגדות הזאת ועדיין להמשיך, זה וואו. אני חושבת שכל אחד יכול להרוויח מזה. זה גם מאוד עזר לי עם כל מה שקשור להתמכרויות. נגיד התמכרות לטלפון. משמעת עצמית זה חלק גדול מזה. 

ויש לי עוד משהו להוסיף. הרבה פעמים אנחנו חושבים שמדיטציה זה להגיע למצב שאנחנו נקיים ממחשבות, נכון? לנקות את הראש מהמחשבות. ודווקא גיליתי שיש הרבה מחשבות ואין שום ניסיון שהם לא יהיו שם. לפחות במקום שלימד אותי. המחשבות האלה, זו ההזדמנות לשבת לעשות עבודה דווקא.

מתן: זה מיס-קונספציה שלנו ושל אנשים שגם לי הייתה לפני שהגעתי לעבודה הזו שהמטרה היא להיות נקי ממחשבות או להיות באיזה מצב של נירוונה. זה ממש מיס-קונספציה. זה לא הקטע בכלל. המטרה היא להיות ברגע הנתון עם המחשבות שלך ואז ברגע שאתה מזהה שאתה חושב את המחשבות האלה, אז לחזור לגוף ולחזור לכאן ועכשיו. המטרה היא לא לעשות עכשיו עבודה פסיכולוגית, מערבית של לנתח את הקשר שלך עם החבר שלך מהתיכון שקרה בו כך וכך.

יהב: למרות שזה גם קורה.

מתן: זה קורה, זה טבעי וזה בסדר. אבל ברגע שזיהית שעשית את זה, עכשיו 5 דקות היית בתוך הסרט הזה, אוקי, זיהיתי, הייתי. אני רוצה לזכור שאני צריך להיות לא שיפוטי כלפי זה ולחזור לגוף, לכאן ועכשיו. מה אני מרגיש ביד? 

יהב: וגם לשים לב שיש בזה מן הבריחה. אנחנו כל הזמן רוצים לברוח מעצמנו. אני הרבה פעמים הרגשתי שאני צריכה בידור כי משעמם לי וקשה לי ורע לי. אין לי שום דבר כרגע שיכול להושיע אותי מזה חוץ מלחשוב מחשבות מסוימות. ואז הייתי בורחת למחשבות כי זה מה שנשאר. 

מתן: אתה עושה רשימות של הפרקים הכי טובים שראית ב"באפי". 

יהב: וואי זה לא היה המחשבות שלי. אני חשבתי על רעיונות של דברים שבא לי לעשות. 

מתן: ברור, גם, אבל בשעות הקשות אני עשיתי רשימה של הפרקים הכי טובים ב"באפי".

יהב: (צוחקת) באמת?

מתן: לגמרי. הגעתי למקומות מאוד אפלים. זה בדיוק המקום שבו אתה וואו, רגע, לאן נעלמו לי העשר דקות האלה? אני בכלל אמור להתבונן בגוף. 

יהב: חצי שעה או שעה בכלל. 

מתן: לגמרי. אני בכלל אמור להתבונן בגוף. ושם יש דבר נורא מעניין של אכזבה מעצמך. ואז הניסיון לזכור בדיוק את מה שדיברנו עליו, אוקי, זה ארעי לא לשקוע בזה, זה בסדר להיות לא שיפוטי כלפי זה ולחזור שוב לגוף. אבל בלי השיפוטיות שהייתה קיימת לפני רגע לעצמי של תחושה של כישלון או אכזבה.

יהב: להרגיש מה קורה ביד שלך, זה קונטרה, זה לא היה אני נלחמת במחשבות בזה שאני חוזרת ליד. זה אוקי, חשבתי, סיימתי לחשוב, נתתי לעצמי את הזמן לחשוב. סיימתי את הדבר הזה, חזרתי ליד. או חזרתי למה אני רואה סביבי או מה שומעת. המקום שהייתי בו היה במושב והיו שכנים. זה שטח פרטי והיו שכנים. הייתה משפחה חרדית, ממש 20 מטר מהסוכה של המדיטציה שאני יושבת. 

מתן: וואו איזה אתגר.

יהב: דווקא מאוד אהבתי את זה, אתה יודע. זה היה כמו החיים עצמם. בחיים עצמם יש לך שכנים ואתה שומע את האישה מדברת בטלפון, שעה מנסה לשדך את אח שלה למישהי. זה החיים וזה מדהים, הייתה לי הזדמנות להתאמן בלייב. היה בית כנסת ממול גם. שמעתי אותם מתפללים. 

מתן: נכון, הכל מופיע שם. את עשית את זה בזמן קורונה, אז לא היה לכם אולם משותף שבו כולם מודטים ביחד. ואחד האתגרים הכי גדולים שהיו לי, זה האנשים שהיו מסביבי. בזמן שכולם מודטים יש מרחק בין אחד לשני. אין איזו צפיפות ועדיין, ההוא שכל הזמן פיהק או ההוא שכל הזמן גירד. ניואנסים כל כך קטנים. אני שנאתי אנשים, שנאתי שנאה עמוקה ועזה ויוקדת ורעה כלפי האנשים שעשו רעש בזמן המדיטציה. את כל חוסר ההצלחה שלי מלהישאר מרוכז בתחושות של הגוף שמתי עליהם כי הם באמת אשמים. סתם!

יהב: (צוחקת)

מתן: באמת מזה שבן אדם פיהק להגיע לכאלה תהומות של שנאה. 

יהב: אתה אפילו לא יודע איך קוראים לו. 

מתן: זה באמת מופע של הרגע הזה שבו מישהו עוקף אותך בכביש או כל דבר אחר. ההוא שדפק אותך, אבל התגובה שלך אליו…זה כבר בשליטתי. 

יהב: איך החלטת בפנים, בעצמך שהוא מפלצת. עשית ממנו מפלצת ואתה אפילו לא יודע מי הוא. 

מתן: נכון, ואז המקום הזה של לתרגל. מקום שאתה מתבונן בזה, שם לב. אני נורא עצבני עכשיו. אני מנסה להתבונן שוב, אני כל הזמן אחזור לזה. בתחושות של היד שלי אני עצבני כלפי היד שלי. אני צריך לקבל את זה שזה יעבור ואז זה עובר מהר יותר גם. זה גם שחרור מסבל, מה שדיברנו. אז כאילו לאנשים לפני שהולכים לויפאסנה, כולם מדברים על השתיקה. 

יהב: נכון.

מתן: וואו, איך לא תדבר 10 ימים? זה יותר מכוון אלייך.

יהב: (צוחקת) 

מתן: איך זה היה לך לא לדבר 10 ימים?

יהב: האמת שזה גם משהו שהרבה אנשים אומרים. זה ממש לא היה הקושי הכי גדול. זה אולי היה הכי פחות קשה לי מכל האיסורים. 

מתן: זה קטע כמה משהו שזה מה שכולם מדברים עליו לפני וזה מה שכולם שואלים אותי עליו אחרי, מי שיודע שעשיתי ויפאסנה. כמה הוא לא מעניין. 

יהב: לא היה לי גם עם מי. הייתי באמת לבד. נתנו לי חדר לבד. היו שם עוד שני אנשים בכל רגע נתון והם רחוקים ממני, עושים את שלהם, לא כ"כ רואה אותם גם. פעם ביום בבוקר יש לי שיחה עם הנזיר, מורה של איזה 10-15 דק' וזהו. לא חשבתי בכלל על זה שאני מתגעגעת לדבר. בעיקר כשסבלתי, סבלתי מזה שאין לי הסחת דעת מעצמי. הסחות דעת, לדבר זה רק אחד. יש מלא סוגים של הסחות דעת.

מתן: נכון. הרבה יותר קשה למשל, שאסור לכתוב, אסור לקרוא, אסור לבדוק, עזבו נגיד התמכרות לטלפון. נגיד ואין לי התמכרות לטלפון ואני רוצה 10 דק' עכשיו לבדוק מיילים בקטע הכי נקי בעולם. אין שום דבר כזה. אין שום דבר שהוא לא המדיטציה.

יהב: או צרכים בסיסיים או אוכל, שינה. זה צריך להדגיש. הלו"ז שלי היה 4 בבוקר עד 10 בלילה מדיטציה כש-6 וחצי ארוחת בוקר, 11:30 ארוחת צהרים וזהו. גם לא לאכול מ-12 בצהרים עד 6 וחצי בבוקר זה גם בכלל לא היה מאתגר בשבילי. לא הייתי רעבה בשום שלב. 

מתן: היה לכם ארוחת ערב?

יהב: לא. עד 6 וחצי ביום הבא. זה פחדתי קצת מזה. אמרתי מה?! מ-12 בצהרים עד 6 וחצי ביום הבא?! איך?! 

לא הפריע לי, מסתבר שלדבר צורך המון אנרגיה או בכלל לעשות דברים, זה צורך הרבה אנרגיה. אתה כמעט לא זז, באמת אתה לא עושה כלום חוץ ממדיטציה. זה לא מצריך כלום. הראש עובד נונסטופ אבל זה כנראה לא צריך הרבה אוכל בשביל זה. היה אוכל למחשבה. 

רציתי לשתף שזה מדהים איך הרגשות שהיו הכי חזקים הם שונים אצל כל אחד. אתה דיברת על כעס, אני היה לי עצב. פשוט עצבות. היה לי ימים שפשוט בכיתי שעות, בכי עם דמעות. געגוע לאנשים בחיים שלי שלא ראיתי שבוע אבל מבחינתי הם מתים, ככה הרגשתי. הם לא קיימים יותר ואני מתגעגעת אליהם כאילו קברתי אותם. זה היה מדהים. חרטה ואשמה, הרבה אשמה. כל הזמן התמודדות עם אשמה. זה פשוט אחר אצל כל אחד. כל אחד והסבל שלו. 

מתן: טוב אני לא רק כעסתי. 

יהב: אתה גם בכית?

מתן: לא. 

יהב: בכלל? בכלל?

מתן: לא זוכר. אני בטוח שהיה משהו שהייתי רגשני לגביו, אבל יותר ממקום, כמו שאני בוכה בסרטים כזה. אני יודע בתור ההוא שבוכה בסרטים.

יהב: אשכרה. אתה ידוע ובויפאסנה לא בכית. 

מתן: נראה לי כן הייתה פעם שממש חשבתי על מוות של קרובים ונהייתי קצת רגשנית. אני לא זוכר אם ירדה לי דמעה או שלא. 

יהב: זה כל מה שעשיתי. 

מתן: בעיקר כעסתי על האנשים שפיהקו. 

יהב: איזה קטע. 

מתן: חשבתי על עצמי ובעיקר כל מיני דברים שקשורים להפרעות קשב והמחשבות שלי על זה שאני בן אדם עם הפרעות קשה וכמה זה עיצב אותי לטובה, לרעה בעיקר. איך אני יכול להתמודד עם זה? מה אני יכול לקבל מזה? מה לא? בעיקר היו המחשבות שלי. וגם הרבה מאוד מחשבות על טריפים, פסיכדליה, מדעי המח ואיך כל הדברים האלה מתחברים בויפאסנה בצורה שהיא בלתי תאמן. 

יהב: אני רוצה לספר משהו שחוויתי שם, סיפור די יוצא דופן. כמו שאמרתי, יש להם שכנים ואתה רואה את השכנים. היה שכנים מצד אחד שיש להם כזו גינה. הבחור עובד בגינה, יש לו שם כזה שהוא יכול לרתך, לנגר והוא ממש מאלה. הוא בונה לעצמו איזו סככה שם וכל היום הוא עובד בחוץ ויש מזג אוויר מדהים. אני עושה מדיטציה בעמידה במטע זיתים של המקום והוא ממש אפשר להגיד 50 מ' ממני. עכשיו הוא שם לו מוזיקה והוא כזה שורק ועובד. אני מסתכלת עליו מהצד ויש כל מיני דברים בו שאני קולטת שנראה לי שזה מישהו שאני מכירה. בן אדם לקראת ה-50. ואני כזה זה הוא? זה לא הוא? אוכלת סרטים, אני בטלנובלה בראש. אני בכוונה עושה מדיטציה במטע זיתים וזה הכי סטוקרי וקריפי שיש. הוא בשלו, עובד, שורק. אני עומדת שם ולא זזה, פשוט מסתכלת עליו מבעד לעצי הזית. 

מתן: וואו.

יהב: כן, כן, זה סופר קריפי. אבל בשלב מסוים ראיתי אותו קצת יותר מקרוב וקלטתי שזה מי שאני חושבת שזה. מישהו שלפני 20 שנה כמעט היה מדריך שלי בקיבוץ כשאני הייתי ילדה בת 10.

מתן: אשכרה.

יהב: הוא היה בחור צעיר בן 30. היום הוא כבר בן 50, הוא נראה אחרת לגמרי. אני זוכרת שעשיתי לו את המוות. אבל כשאני אומרת עשיתי לו את המוות, לא איזו ילדה מעצבנת, לא! אני המרדתי את כל הילדים נגדו. הייתי ילדה אכזרית בקטעים האלה. גרמתי למורים שלי לבכות בכיתה, דברים נוראיים. והוא גם סבל מזה. שנים לא חשבתי עליו. הוא עזב את הקיבוץ כמה שנים אחרי והוא לא היה בתודעה שלי בעשור האחרון. פתאום אני רואה אותו שם. מסתבר שהוא שכן של המרכז ויפאסנה. 

אני קולטת שזה הוא וכל הסממנים שחשבתי. יש לו כזה מבטא וזה שהוא שורק את השירים, קולטת שזה באמת הוא. אני בוכה כמובן על כל מה שעשיתי לו וחצי יום בכיתי על כמה שהייתי ילדה חרא. אני זוכרת שאמרתי לעצמי בסוף הריטריט, אני אלך ואני אתנצל. 

עכשיו אני הייתי גוש של רגש. אני בזמן הריטריט, מדיטציה, כל הזמן עברו לי מחשבות של איך אני מבקשת סליחה מכל האנשים שאי פעם פגעתי בהם? מהדבר הכי קטן עד הדבר הכי גדול. זה היה לי ברור שזה הדבר שאני צריכה לעשות. יש אגב כמה אנשים שאני עדיין רוצה לבקש מהם סליחה על כל מיני דברים וזה עוד יקרה. באותו רגע הרגשתי שאני יכולה עכשיו ללכת ולנשק לו את הרגליים. זה הרבה יותר קשה מזה.

סיימתי את הריטריט, זהו. לקחתי את הטלפון, נגמר. התנעתי את הרכב, נסעתי לחניה שלו. חניתי את הרכב, נכנסתי, דפקתי על הדלת, אשתו עונה. אני כזה "היי, גר פה מישהו בשם כך וכך?" אאוט אוף נוור, יום שבת בצהרים. 

מתן: יואו.

יהב: היא כזה "כן, מה?"

אני כזה "אני יכולה לדבר איתו?" 

מתן: יואו איזו מוזרה, אבל סבבה.

יהב: כן הכי קריפי.  כי באמת הרגשתי, 

מתן: אני יושב איתך פה בחדר סגור ואני קצת רוצה ללכת. 

יהב: באמת?

מתן: סתם לא.

יהב: ואז אני שומעת, היא הולכת ואומרת לו, "בוא, יש פה איזו מישהי, לא יודעת מה היא רוצה". ואז הוא בא לדלת. קודם כל, ישר כשהוא ראה אותי, הוא זיהה אותי למרות שעברו 20 שנה. פניו אורו. הוא כזה "היי, מה קורה? וואו, כמה זמן עבר, איזה קטע" ונתן לי חיבוק והיה הכי חמוד. "מה שלומך? מה קורה?". 

אמרתי לו "מעולה, האמת שהייתי פה עכשיו 10 ימים בריטריט מדיטציה וראיתי אותך עובד". כל הזמן עבד, כל היום. 

מתן: ראיתי אותך 5 שעות. 

יהב: כן, יותר. "ראיתי אותך עובד וקלטתי שזה אתה ורציתי לבוא להגיד לך שלום".

הוא אמר "כן, איזה קטע". 

ואז אמרתי לו "כן האמת שאני גם רציתי להגיד לך סליחה, רציתי לבקש ממך סליחה." אני עדיין עומדת בדלת ואני זוכרת איך הפנים שלו, הוא היה כזה מחויך ופתאום כשאמרתי את זה, הוא הסתכל לי בעיניים, נפל לו החיוך והוא כזה הסתכל עליי ואמר "וואו תודה". כזה פרצוף רציני. קצת היה מופתע והוא הבין. באותו רגע הייתי על סף בכי, אמרתי אני צריכה לזוז מפה מהר לפני שאני מתפרצת בבכי מולו ומול אשתו והילדים שלו. ואז אמרתי, כן וזהו, רק זה מה שרציתי להגיד ושמחה שיש לך חיים טובים, נראה שטוב לכם פה. טוב, ביי. ואז הלכתי, נכנסתי לתוך הרכב שלי, 

מתן: ובכית!

יהב: נסעתי 20 מ' כדי שלא יראה אותי למקום אחר ובכיתי את חיי. 

מתן: יואו.

יהב: זה היה כ"כ קשה לעמוד מול בן אדם ופשוט להגיד וואו סליחה, ככה אחרי 20 שנה. זה היה ממש חוויה חזקה. 

מתן: את חושבת שאם הוא לא היה שם, הוא היה אחד מהאנשים ברשימה שלך? 

יהב: זו שאלה מעולה. תראה, היו המון דמויות חינוכיות בחיים שלי שעשיתי להם את המוות. חושבת שיש גם כאלה שיותר ממנו. אני חושבת שהוא מבין הטופ 5 שהכי התעללתי בהם. זו שאלה ממש טובה. אני חושבת שחשבתי על כל קורות חיי אי פעם בזמן שהייתי שם. קשה לי לדמיין שהייתי מפספסת את העניין איתו. אם זה לא היה זה, זה היה משהו אחר. היו דברים ספציפיים, הגדולים ביותר, שנתתי להם הרבה תשומת לב. כנראה משהו אחר היה תופס יותר, אבל כן, יצא הגורל וזה היה המוקד. זה לא באמת משנה. החרטה שלי על מה שעשיתי לו וזה שפגעתי בו ואיך זה גורם לי להרגיש לגבי עצמי, זה יכול להיות על כל סיטואציה ועל כל בן אדם. אבל זה היה תרגיל ממש ליישם את הדברים שלמדתי. 

מתן: מדהים. לי הייתה חוויה מוזרה אחרת שם. אני עשיתי את הויפאסנה, לא זוכר אם 2016 או 2015. ואז באיזשהו יום, נגיד יום חמישי כשאתה עמוק בתוך זה, כבר מנותק לגמרי מהעולם. עכשיו מדובר על סוף אוגוסט-תחילת ספטמבר. השמיים יפים, חם, נחמד. יש לך שעה שאתה הולך בחוץ, נעים, כיף. קמים בבוקר והשמים חומים. חומים. עכשיו זה ליד טבריה, אתה אומר וואט דה פאק? ליד הכנרת. השמים חומים לגמרי. סבבה, נכנסים לאולם כמה שעות מדיטציה, ארוחת בוקר, אתה יוצא השמיים חומים, אין שמש. פאקינג טריפי לגמרי, מפחיד גם.

יהב: נשמע כמו ליקוי חמה.

מתן: אמרתי לעצמי, מה זה? אסור לך לדבר עם אף אחד על מה קורה. ממשיך היום. צהרים, אתה כמה שעות בתוך האולם. אתה יוצא לארוחת צהרים, כבר עכשיו 12:30. אתה יוצא החוצה, הכל אותו דבר. אין שמש, אין כלום, חום. 

יהב: זה הדבר הכי מעניין שקרה לך באותו יום נכון? 

מתן: זה הדבר הכי מעניין שקרה לכולם. כולם היו בזה. כולם יוצאים מהאולם וישר מסתכלים למעלה, עומדים, מסתכלים ולא מבינים מה קורה. עכשיו, אתה אומר לעצמך כל הזמן בראש – אני חייב לשאול את המדריך וואט דה פאק? יש בן אדם שהוא לא המורה, הוא מקשר בין התלמידים אם צריך משהו, קרה משהו. אז ברור שאפשר לדבר. 

אני כל הזמן אומר לעצמי בראש – צריך לשאול אותו, צריך לשאול אותו. אמרתי יאללה לא. כשאתה מתחיל להמציא לך דברים בראש, טוב טבריה נשרפה. כאילו זה, אין טבריה, נגמר. נגמר הסיפור, העיר נמחקה. 

יהב: אתה מתחיל לדמיין.

מתן: אני יושב בחדר אוכל. אני מסתכל על אנשים הולכים לכיוון חדר האוכל. עכשיו כולם אחרי חמישה ימים שהם בקושי אוכלים, כולם במדיטציה, כולם הולכים לאט. אני אומר לעצמי, טוב כולם זומבים, אני במתקפת זומבים. איי ניד טו גט מאי שיט, לברוח! למצוא בסיס צבאי ולתפוס נשק! סתם פנטזיות. אבל צחוקים ואני נקרע מצחוק גם. 

יהב: איזה כיף הרגעים שאתה נקרע מצחוק על המחשבות שלך. 

מתן: נקרע מצחוק על השיט שעובר לי בראש שטבריה נשרפה ועוד שניה באים לפנות אותנו. בסוף באמת המחשבה שהייתה לי בראש שיש פה שריפה עצומה, ענקית איפשהו. כי הכל היה כ"כ עכור בשמיים. בערב לא עבר, אז בערב כבר הודיעו לנו. היו אנשים ששאלו כנראה אם הכל בסדר כבר את המדריך, מה פאקינג קורה? העולם מת? הייתה פצצת אטום על ת"א? מה הולך? 

אז הם הודיעו לכולם שיש תופעת טבע. לא יודע, אולי לא היית בארץ. היה 4-5 ימים שהיה אבק שהגיע מסוריה, היה ביג ניוז. זה היה דבר עצום שקרה. ההסבר שהיה שילוב של כמה תופעות טבע שקרו באותו שבוע וגם באותה שנה בגלל מלחמת האזרחים בסוריה. היו המון שדות שלא השקו אותם, אז היה המון בוץ שהפך לחול שהפך לאבק שעלה לאוויר. היו רוחות מצפון מזרח שזה משהו שלא קורה בד"כ. כל הדבר הזה ביחד עשה פשוט חושך. 

יהב: איזה קטע. 

מתן: מכה, מכה מהתנ"ך.

יהב: נשמע כמו מכה 11. 

מתן: כל מי שהיה בארץ זוכר את זה, זה היה מטורף. כשהוא אמר את זה, רק חשבתי על החתונה של חבר שלי שאני הולך להגיע אליה אח"כ שבאמת קרתה ובאמת היה את הדבר הזה שזה פחות כיף. אבל עכשיו אנחנו בימי קורונה. 

יהב: זהו, לא אמרתי מקודם למה הייתי לבד, לבד. זה היה בזמן סגר וזה מה שאפשר למרכז הזה להיות פתוח. מאפשרים לאנשים להיות לבד. אני נכנסתי יום לפני שהחמירו את הסגר ממש לאחרונה. מדובר פה בתחילת ינואר 2021 למי ששומע את זה בעוד 5 שנים. אני לא ידעתי מה קורה עם הסגר כי הסגר היה אמור להיות ל-10 ימים. ימשיכו את זה? למרות שעברו 4-5 ימים עד שהתחיל להיות לי אכפת ממה קורה בחוץ. בימים הראשונים הייתי רק בתוך הסבל שלי ואז התחלתי לדמיין, מעניין מה קורה בעולם החיצון. 

מה מדהים? חזרתי הביתה ומסתבר שפסיכופטים השתלטו על הבית הלבן בזמן שהייתי בויפסאנה. זה תמיד כיף לחזור לכל מיני הזיות שקרו. 

מתן: אז איך זה לחזור? בואי נדבר על אחרי.

יהב: באותו יום הייתי פשוט גוש של רגש. כל דבר גרם לי לבכות. שמעתי מוזיקה בדרך הביתה, בכי. שירים ששמעתי כבר מיליון פעם. אגב שירים שרצו לי בראש, גם מעניין. שירים מסוימים שהיה משמעות למילים שלהם. אמרתי וואו, איך זה מתקשר לחוויה שלי עכשיו. 

מתן: יסמין מועלם בדוק. 

יהב: א', כן, איזה שניים-שלושה שירים של יסמין מועלם רצו לי ממש אבל זה סתם כי הם היו כיפיים וזה רץ לי בראש. אחד השירים שרצו לי הכי הרבה בראש ואם תשמיע לי אותו עכשיו, אני עם בכי פה, זה השיר "הריני" של רביד פלוטניק. המילים שלו זה פשוט חוויה של ויפאסנה, זה מדהים. תקשיבו לשיר הזה ותקבלו הרבה מהמלל שהולך עם הדבר הזה. 

מתן: יש משפט שאת יכולה להביא? זוכרת? 

יהב: השיר מתחיל ב"הריני מקבל על עצמי לאהוב עם כל השנאה שבתוכי, לאהוב." כל המילים של השיר הן כולן קשורות לשיעורים שלמדתי בויפסאנה. זה מדהים כי זה דברים שכבר ידעתי אינטלקטואלית. זה דברים שאתה חווה גם בטריפים, אבל הויפסאנה היא גורמת לך להרגיש את זה בפול אינטנסיביות כי זה מיליון אחוז אמיתי. כי אין כלום, שום דבר שמסיח אותך לא מבפנים ולא מבחוץ. זה מאה אחוז אתה. המילים האלה פשוט צמרמורות ובכי וכמה פעמים זה היה בלופ בראש שלי, לפחות 100. וואו, שיר מרגש. נראה לי זה השיר שלי של הויפאסנה. יש לך שיר של הויפסאנה? 

מתן: לא שאני זוכר, לא נראה לי גם. א', היא לא הייתה אז, מבחינתי לא הייתה מוזיקה אז. אני אוהב מוזיקה, אני פחות בן אדם שחושב על מוזיקה. 

יהב: מעניין. 

מתן: אני לא זוכר מילים של שירים אף פעם. כלום. 

יהב: גם לי קשה אבל השיר הזה ממש נכנס לי עמוק. אבל כן, ביום שחזרתי הביתה הייתי כולי בכי, כל דבר ריגש אותי. בקטע טוב, בקטע שכולי הייתי מוצפת ברגש לטוב ולרע. וגם עכשיו, אנחנו איזה 10 ימים אחרי ועדיין אני קצת יותר רגשנית מבדרך כלל. זה אישי שלי. כל אחד קצת אחרת. 

אני גם מרגישה שאני מצליחה יותר לשים לב. פעם הייתי אימפולסיבית בדיבור. פתאום אני יכולה להגיד איזה משהו לא יפה על מישהו, נגיד או לא יפה למישהו. אתמול הרגשתי שתופסת את עצמי בזמן לפני שאני עושה לשון הרע. או תופסת את עצמי בזמן לפני שעושה משהו שמזיק לעצמי. אני קצת יותר בתשומת לב לדברים. 

מתן: את מזהה את דפוסי המחשבה. 

יהב: גם וגם אני חושבת שפשוט הויפסאנה, הריטריט, זה מה שהמורה אמר ביום הראשון. אתם מכירים חדר כושר? אתם עכשיו בחדר כושר למיינד. קודם כל זה מדהים, המשפט הכי טוב שיכול לפתוח לי את הריטריט הזה. כי ככה הרגשתי. אני באה לעבוד על השריר הזה. אני גם הרגשתי שזה כאילו בוטקמפ למדיטציה, פשוט ככה. זה הכי קשוח שיש, אבל מאז אני עושה כל יום שעה וזה הרבה יותר קל אחרי שעשית 16 שעות ביום. אני חושבת שבגלל שאני מצליחה להתמיד, שזה גם עניין שלי, קשה לי להתמיד ולמשל, אני לא כססתי ציפורניים מהיום הראשון של הריטריט.

מתן: נייס.

יהב: כן, יש לי את הלבן של הפרנצ' כבר. הרגלים לא טובים שהצלחתי בינתיים להתרחק מהם. הרגלים טובים שהצלחתי להתמיד איתם. זה פשוט גורם לי להרגיש ממש טוב. זה גורם לי להרגיש אני עושה טוב עבור עצמי. זו הרגשה מאוד טובה. אני יותר רגועה. וגם היו לי רגעים מאוד מלחיצים מאז הריטריט. היו כמה דברים שקרו בחיים שלי שהם מעוררים לחץ כמו לכל אחד וממש מצליחה ברגע האמת להתחבר למה שקורה בתוך הגוף שלי ולהרגיש איך הלב דופק ואיך הנשימות ואיזשהו חלק בגוף שלי קצת יותר כואב או קצת יותר מרגיש מוזר. רק זה שאני שמה לב לזה, זה פשוט משפר לי את איכות החיים. אני בן אדם קצת יותר רגוע. גם אם נלחצת לרגע, יודעת שעוד שעה הלחץ הזה לא יהיה כאן כי ככה זה, כי הכל ארעי. לא הצלחתי למכור את האוטו ומלא בלגן, בסדר אני אמכור את האוטו, עוד שבוע זה לא יהיה חלק מהחיים שלי. זה ממש עזר לי למכור את האוטו. זה אישיו שאני כבר כמה חודשים מתמודדת איתו. 

מתן: כן. 

יהב: חזרתי מהויפאסנה, יאללה, החלטתי, מוכרת את האוטו. זה מקל על החיים פשוט. נראה כמה זמן זה יחזיק. תגיד לנו האלדר, זה מחזיק אחרי 5 שנים? 

מתן: במידה מסוימת כן. אני הפסקתי לתרגל כמה זמן אחרי. התחלתי לתרגל דברים אחרים כמו סדנת מיינדפולנס ואחרי זה המשכתי עם זה. עשיתי את זה עם מורה מאוד טוב שקוראים לו נדב רייס, שאני מאוד ממליץ עליו. וגם מה שמאוד התחברתי בגישה שלו, היא הייתה מאוד ניטרלית ומאוד מחוברת לתורה כפי שהועברה אליו. לי זה מאוד התאים. וגם הוא רופא, MD, אז חיבר את זה גם עם כל מיני הבנות שלו ומחקרים שקשורים לנושא. מאוד התחברתי. אז התחלתי לתרגל מיינדפולנס שזה קצת יותר לייט, אבל הפרקטיקה היא זהה למה שאני למדתי. פשוט קצת יותר מותאם למערב אולי. פחות מכווינים אותך לעשות את זה במשך שעה פעמיים ביום או דברים כאלה שלי אישית, אני לא אגיד בלתי אפשרי כי אפשר, אבל זה לא מתאים לי לחיים וללייף סטייל. לעשות רבע שעה בבוקר זה הרבה יותר משהו שאני יכול לעמוד בו. 

אני מקווה שזו לא בריחה אבל זה המצב. גם את זה הפסקתי בשלב מסוים. פה ושם חוזר לאיזה חודש-חודשיים. זה פחות חזק אבל הרבה נשאר. הרבה יותר קל לי לעורר את הדבר הזה שבכלל לא היה קיים בי לפני כן. עכשיו כשאני יודע את זה. לא אגיד זה כמו לרכב על אופניים, כי אתה פלוס מינוס תוך חצי דקה על זה לגמרי. אבל אתה לא חוזר לנק' ההתחלה שזה טוב. אם אתה מתרגל קצת אתה די עמוק בפנים, גם אם לא כמו שהיית. יכול לקבל את התועלות שזה נתן אז, שזה בעצם בשבילי היה להיות פחות שיפוטי. 

יהב: להיות פחות ציני?

מתן: להיות פחות ציני אולי, אצלי קצת פחות אבל להיות פחות שיפוטי ולכעוס פחות מהר. לשים לב לדברים האלה, לזהות דפוסי מחשבה שלי, להיות חכם יותר כלפי דברים.

יהב: אתה מרגיש שזה עזר לך עם חוסר סבלנות? אני מכירה אותך בתור בן אדם עם הרבה יותר סבלנות מהבן אדם הממוצע. אצלי זה עלה מלא החוסר סבלנות שלי.

מתן: כן, לגמרי. אני באמת חושב שזה שינה לי איזה מתג במוח בהקשר הזה. את באמת מכירה אותי ממש מאחרי הדבר הזה. זה שינה אותי הרבה. השינוי הזה נשאר ואם כבר הוא העמיק עם הזמן. התועלות הישירות של זה אולי קצת נשכחו ממני כי אני לא מתרגל, אבל הדרך שזה לקח אותי אליה, היא רק המשיכה בכיוון הזה שהתחלתי ללכת בו אז. אני חושב שזו אחת החוויות החזקות שעשיתי בחיים. 

יהב: לגמרי וואו.

מתן: והמלמדות שעשיתי בחיים והעמוקות במובן לא העמוק כאילו וואו, אני לומד פילוסופיה כמה זה עמוק. עמוקות במקום של השיעורים הפרקטיים שזה נתן לי ליומיום שלי שאני לקחתי אותם מאז ועד היום ואתם חלקם לקח לי גם זמן להבין את התמורות שזה עשה בי. היה גם תהליך שלקח זמן לסביבה לקבל את זה שהשתניתי. למשל שהייתי רגוע יותר לגבי דברים מסוימים או שיש דברים מסוימים שפחות באו לי בטוב. או שהתחלתי לצרוך תוכן בצורה הרבה יותר מודעת כי לא רציתי שדברים יזהמו לי את התודעה. וכאלה.

יהב: זה מאוד מבוסס על זה שזה עוזר לך להכיר את עצמך. זה חושף ומעלה לפני השטח דברים בך שביום, יום מאוד קל לנו ובאופן טבעי אנחנו פשוט בורחים מהם. במובן הזה, זה מאוד פסיכדלי. זה מאוד מזכיר לי את הדבר הזה שהפסיכדלים עושים, שהם עוזרים לך לחשוף את עצמך.

מתן: או, בדיוק השאלה הבאה שרציתי לשאול אותנו. למה אנחנו מדברים על זה בפודקאסט?

יהב: אז קודם כל בגלל זה. המשמעות של פסיכדליה, למי שעוד לא הבין. אם זה הפרק הראשון של תודעה רבה שאתם מאזינים לו, אז פסיכדליה זו חשיפת העצמי. יש משהו מאוד אפקטיבי כדי לחשוף עוד רבדים של מי שאתה בפשוט לא לעשות כלום כל היום, רק להיות עם עצמך והמחשבות שלך. 

מתן: זה לעשות הרבה.

יהב: זה לעשות הרבה, אבל זה לא לעשות את כל הדברים שבד"כ עוזרים לנו להימנע מזה. זה מקהה לנו את החושים כל שאר הדברים. פתאום אתה עם כל החושים שלך לבד, אין מי שיושיע אותך. אני הייתי בתחושה שבאמת אני מגלה בעצמי דברים שאמנם ידעתי שהם שם, אבל עכשיו זה הזמן באמת להבין אותם ולהסתכל להם בעיניים גם. The only way out is through. המשפט הזה חזר על עצמו כל הזמן בראש שלי. אני מאוד מאמינה בו אינטלקטואלית אבל שם הרגשתי את זה בגוף שלי. אמרתי אין דרך להרוויח את הפירות של הדבר הזה מבלי לעבור דרך הסבל של להיות 10 ימים בשיט הזה. ברצון הזה כל הזמן שמישהו יוציא אותי משם, באמת. וזה נכון לגבי כל סוג של סבל בכל דבר בחיים. אם אתה מנסה להימנע ממנו, זה רק יהיה יותר גרוע. זה גם משהו שיש לזה במשותף עם הפסיכדליה.

מתן: כן. 

יהב: פסיכדליה, באיזשהו מקום מאלצת או כופה עלינו לפעמים להתמודד עם דברים שאנחנו מעדיפים לא להתמודד איתם והיא שופכת אור על דברים חשוכים ואפלים. ביום ביום אני יכולה לא בא לי. בחוויות מהסוג הזה, אתה פשוט צריך להסתכל לשד בעיניים, להיות שם איתו ולדבר איתו. ויפסאנה זה לא כיף חברים. זה ההבדל.

מתן: גם במובן היותר פיזיולוגי. זה לא משהו שקרה לי כל הזמן, אבל אני ממש ראיתי דברים בויפסאנה. היו לי ממש איכויות חושיות שהרגשתי אותן באופן שונה בצורה מהותית מהיומיום הרגיל שלי שזה משהו שקרה לי אך ורק באמצעות חומרים משני תודעה. זה דברים שהגעתי אליהם בלי כלום. אני לא אגיד שזה היה באותה עוצמה, בום אין יור פייס, מן הסתם. זה לקח 5-6 ימים של הדבר הזה, אבל צריך להיות בחדות מאוד מסוימת כדי להבחין בשינויים המאוד דקים האלה. אבל למזלי יצא לי להבחין בחלקם. וגם אחת מהחוויות הכי חזקות שהיו לי שם, הייתה תחושת אכזבה מאוד עמוקה. יש איזה דבר שמדברים עליו באזור יום 8, לא זוכר בדיוק את המונח, אבל זה להגיע לאיזושהי סיטואציה שבמקום לעשות סריקת גוף, אתה מרגיש את כל תחושות הגוף שלך בצורה ישירה בו זמנית. זאת אומרת, אתה מן תודעה מרחפת שמרגישה את כל הגוף. זה מן איזשהו מצב הווייתי שמדברים אליו ואפשר להגיע אליו. חלק מהאנשים בקורס אכן הגיעו אליו. 

יהב: וואו איזה קטע. 

מתן: בסוף כל יום יש שאלות עם המורה, אז יש אנשים שמדברים על זה שהגיעו לזה ומה זה אומר. 

יהב: אתה שואל את השאלות מול כולם?

מתן: יש אפשרות לשאול שאלות באמצע היום לבד, לבקש זמן עם המורה ויש חצי שעה בסוף היום שאפשר לשאול שאלות, אבל זה אומר שמי שנשאר (אתה לא חייב להישאר), שומע את השאלה. וזה מאוד מעניין. אז הדבר הזה גם דובר פרקטית בסרטונים של גוונקה שהוא מסביר שזה עלול לקרות ומה זה אומר ולה לה לה. וגם דובר ע"י אנשים שהגיעו לזה. אני הבנתי שאני לא הולך להגיע לדבר הזה. לי זה לא הולך לקרות. 

יהב: איזה קטע, אין לי מושג על מה אתה מדבר, זה מדהים. 

מתן: לי זה לא הולך לקרות הדבר הזה וזה מאוד אכזב אותי. הלכתי למורה לדבר איתו על זה שאני לא חוויתי אף פעם כישלון בחיי. אני מרגיש דברים שלא הרגשתי. 

יהב: באמת? לא חווית כישלון?

מתן: לא. התקבלתי לכל מה שרציתי. לא יודע, נפלתי בגיבוש טיס, אבל לא באמת היה אכפת לי מזה. הלכתי כי אתה נמשך לזה. אומרים לך, יש מצב שאתה יכול להיות טייס. פאק יה. אני רוצה להיות טייס. ואז אתה בתוך זה אז אתה רוצה לצאת.

יהב: זה עניין של אגו. 

מתן: אמנם אפשר להגיד הנה נכשלת, לא חוויתי את זה ככישלון כי זה באמת לא היה אכפת לי מזה.

יהב: מה שרצית, קיבלת.

מתן: את זה מאוד רציתי ולא קיבלתי. הבנתי גם שאני לא הולך לקבל את זה, אין מצב, אני לא קרוב למה שמדברים בכלל ברמת ריכוז שהצלחתי להגיע אליה. זו הייתה חוויה נורא מלמדת, כי היכולת לפרשן את זה בצורה שהיא סבבה. זה היה משהו שנשאר איתי מאוד. 

יהב: יפה. נכון המורה תמיד, לא משנה מה אתה מביא לו, הוא כזה, כן, כן ברור שזה קורה לך. ראיתי כבר אלף כמוך. 

מתן: יש בזה משהו מצניע. 

יהב: לגמרי. 

מתן: סבבה, אז אנחנו מדברים על זה בפודקאסט כי באמת החוויה היא מאוד ישירה. אבל מה שמעניין גם לדבר עליו. בעצם המסורות מגיעות מהבודהיזם שלו יש כמה חוקים. בא לך לפרוט אותם עכשיו? חמשת החוקים הבסיסיים. 

יהב: חמשת המצוות. 

מתן: לא עקרוני. אחת מהן זה לא לעשות חומרים משני תודעה. 

יהב: לא סמים ולא אלכוהול. זה מה שכתוב, כן. 

מתן: וואצ אפ וויט דט?!

יהב: אני חושבת שזה גם חלק מהסיבה שלא היינו מביאים לפה מישהו שהוא מורה לויפסאנה או מישהו שנקרא לזה "גדול בתורה". 

מתן: הוא היה יושב פה שעה ושותק. 

יהב: לא, תראה, מי שלימד אותי, הייתה לו התנגדות נחרצת. הוא אמר סמים זה רעל בגוף שלך, זה רעל לתודעה שלך. את רק אחרי זה צריכה לעבוד עוד יותר קשה במדיטציה בשביל לנקות את זה מהתודעה שלך, זה לכלוך. 

ביום האחרון יש אפשרות לשיחת סיכום ושאלתי "מה, כל הסמים זה אותו דבר? אין סמים שיש בהם איזשהו כוח לפתוח את התודעה ואפילו להיות שער ליכולת להתפתח?"

אני אישית לא הייתי מגיעה לויפסאנה בלי הפסיכדליים כי הפסיכדליים הם אלה שפתחו אותי בכלל לרצון להתפתח ולהיות הגרסה הכי טובה של עצמי כל הזמן. כל הזמן לחפש את הדרכים, להתנסות בכלים לשינוי תודעה אחרים גם. אני מרגישה שהפסיכדלים הם שער להתפתחות רוחנית. ככה זה בשבילי וככה זה בשביל אנשים שאני מכירה. 

מתן: אני מאוד מזדהה. אני מרגיש ככה לגמרי. 

יהב: כן, והנה אני רואה פה איזושהי תורה, כי זו תורה. בודהיזם זו דת. הדת הזאת אומרת שאם אתה רוצה להשתחרר מסבל ולעבוד על הדבר הזה ולמדוט ולהיות על זה, אז אתה צריך להתרחק מסמים. ממה שחוויתי, הייתה שם דוגמתיות שככה זה. הבודהה ידע, הוא ידע, לא צריך לערער את מה שהוא אמר. אם הוא אמר שסמים זה רע, אז סמים זה רע. לי היה מאוד קשה עם זה, אגב אכזבה. הייתה בי אכזבה כלשהי שאין כלי לשינוי התודעה או התפתחות רוחנית שהוא מושלם. תמיד יש איזה פגם והנה אני מגלה פה איזה פגם. היה לי קשה עם זה. 

מה שמדהים שהויפסאנה עזרה לי להתמודד עם זה. היא עזרה לי להגיד טוב, בסדר, את יכולה לקחת את מה שעובד לך ומה שעושה לך טוב ועוזר לך להתקדם. את יכולה להשאיר שם את מה שלא מסתדר לך עם האמונות שלך והערכים שלך והחוויות שעברת. זה היה לי מאוד חשוב להעביר את המסר הזה. זה בסדר לקחת את מה שעובד, את החלקים שעובדים מתוך התורות. 

מתן: כן.

יהב: ההתמסרות ב-100% למשהו, בעיניי, זה מה שגורם לאנשים להתקבל לכתות. 

מתן: או לרצות להיות בהן. מעניין. 

יהב: כי אין, אי אפשר להיות רק חלק, אתה חייב להיות 100% חרדי אם אתה רוצה את אלוהים. 

מתן: כן.

יהב: זה לא חייב להיות ככה. יו קן פיק אנד צ'וז. פעם הייתי בזה לזה קצת. היום אני מבינה שאם אנשים רוצים שיהיה להם טוב ולהשתחרר מסבל, חלק מזה בעיניי זה להיות בסדר עם זה שיש דברים שמשרתים אותי ויש שלא בדרך שאני הולכת בה. כנראה שלא אגיע לנירוונה בגלגול הזה, תכלס. אני רוצה לחיות את החיים הכי טובים שאני יכולה לחיות. 

מתן: אומרים שאם שומעים את האלבום של יסמין מועלם מהסוף להתחלה…

יהב: מגיעים לנירוונה? 

מתן: כן. 

יהב: אז אתה אומר, אל תוותרי יהב.

מתן: אל תוותרי עדיין. 

יהב: יש מצב ששווה לך לשים בצד את כל החומרים, למדוט ואז לשמוע את האלבום של יסמין מועלם. 

מתן: צריך לחכות שהיא תוציא את זה בוויניל, רק אז את תוכלי, זה הריל שיט כאילו. 

יהב: מה אתה חושב? על העניין הזה?

מתן: אצלי, בגוונקה, זה קצת פחות הופיע. הניטרליות שם היא דבר מאוד חזק. זה מגיע ממסורת של הבודהה, אבל אנחנו לא בודהיסטים. הבודהה גוונקה מתאר איך הבודהה בעצמו היה בז לבודהיזם היום כי הוא היה נגד דת ממוסדת.

יהב: מעניין.

מתן: זה טייק קצת אחר. חמשת המצוות האלה מופיעות גם שם. אבל הדרך שבה הן הוגשו היא קצת יותר כהמלצה. זה כן איסורים, אבל זה ניתן לך בצורה של המלצה ובשפה יותר מקבלת. רוב התוכן שם מועבר בהומור. הומור זה מרכיב מאוד חזק באיך שגוונקה מעביר תוכן. זה משחרר ומחבר. הדרך שבה דיברו גם על האיסור הזה של סמים ואלכוהול כי זה משהו רווח, גם בהודו יש אלכוהול, המון, תמיד היה חומרים משני תודעה, בצורה שהיא טיפה יותר משוחררת. לא ממקום של לאפשר את זה, אבל אין את הנו נו נו שהוא זה שבעיניי מכניס אותך למערכת של איסורים נורא חזקה. 

אפשר להגיד שאני באיזשהו מקום מתעלם כי כן אומרים, הנה המצוות האלה, אבל יש חשיבות בדרך שבה זה מוגש לך ובדרך שבה אומרים לך, אתה מי שאתה, אתה מגיע מעולם אחר. גם אם אתה מוסלמי/יהודי/ברסלב/קתולי, פה הכל מתקבל ואנחנו לא אומרים לך להשתחוות לשום דבר ואנחנו לא אומרים לך מה לעשות בהקשר הזה. אנחנו כן נבקש שפה תשמור את המצוות שלך בחוץ עד כמה שאתה יכול. ז"א, אם אתה רגיל להניח תפילין, אז אולי תשקול 10 ימים לא לעשות את זה ולהיות ניטרלי, אבל זו המלצה בגדול. 

יהב: אני הייתי צריכה להשתחוות לפסל של בודהה כל בוקר. 

מתן: זה הרבה יותר בודהיזם וזה קטע כי זה מגיע מהבודהה אבל שם זה שונה. זה ממש משהו שמדובר עליו.

יהב: אני גם דיברתי על זה עם המורה, על העניין שיש הרבה אנשים בישראל שמבחינתם זו עבודה זרה וזה מרחיק אותם, זה לא נגיש, הם לא יכולים לקבל את המתנה הזאת בעצם כי להשתחוות לפסל זה וואלה, אחד האיסורים הכי גדולים ביהדות. אפילו אני שאני לא בן אדם דתי, שומר מצוות, זה הרגיש לי מוזר מאוד. אני אמרתי לעצמי, זה המחיר שאת צריכה לשלם בשביל כל הרווח שאת מרוויחה פה, בסדר, אז את תשתחווי לפסל. אין בעיה, מה אכפת לי. 

זה מדהים איך יש את הדת, בואו תקבלו את זה מא-ת, קחו את כל החבילה, טייק איט אור ליב איט לבין, טוב, אנחנו במדינת ישראל, יש פה אוכלוסייה יהודית. יש משהו שירחיק אותם מזה ואז הם לא יקבלו את הדבר הזה וזה משהו שיש לו המון ערך. זו כזו שאלה. האם לרכך את הדברים כדי שזה יהיה נגיש יותר או לעשות את זה פחות נגיש אבל להיות פול און באי דה בוק? יש שיגידו שזו לא ההבחנה פה. 

מתן: נראה לי היופי שיש כמה מקומות שאפשר לבחור לאן ללכת גם. 

יהב: לסיום, אתה ממליץ למישהו שאף פעם לא עשה ריטריט ויפסאנה, אתה ממליץ לעשות 10 ימים? הרבה אנשים אמרו לי "מה את עושה 10 ימים ואף פעם לא עשית? איך את עושה את זה? תלכי קודם לסופ"ש, ל-4 ימים". 

וואלה אני חייבת להגיד, אני ממש שמחה שעשיתי את זה. אבל זאת אני. 

מתן: אני חושב שאין פסול בזה ואין פסול בזה. לא הדבר הכי משמעותי בעולם, לא רואה סיבה לפחד מזה. למי שיש קריאה לזה ורוצה לקפוץ למים העמוקים, קדימה, זה הרבה פחות מסוכן מהרבה דברים אחרים שאנחנו מדברים עליהם פה בפודקאסט. 

יהב: אנשים התייחסו לזה כאילו אני מסכנת את עצמי בזה שהחלטתי שאני הולכת על 10 ימים על ההתחלה. אני חייבת להגיד שלא יודעת, אולי אנשים אחרים חוו דברים אחרים. אני בחוויה שלי, לא היה שום דבר מסוכן. 

מתן: איתי הייתה מישהי שקצת איבדה את זה במהלך הקורס וגם הוציאו אותה. 

יהב: זו הייתה פעם ראשונה שלה?

מתן: אני לא יודע מה הסיפור שלה, לא דיברתי איתה. פשוט בסשן הזה, אין מה לעשות, אפשר לשים לב שמישהו קצת אוף, אפילו אם שותקים ויש 100 אנשים, אתה שם לב מי מגיע באיחור, מגיע בסערה וזה עוד יותר ניכר כשכולם בשקט מהנשימות. אף אחד לא מאחר בויפסאנה. 

יהב: מה היית עסוק במשהו? לא, אין מה לעשות.

מתן: אתה מאוד שם לב. מהתחלה ראיתי שמשהו שם אוף. אני גם אגיד שמתחקרים אותך לפני שאתה מגיע ושואלים אותך המון שאלות.

יהב: עבר פסיכיאטרי.

מתן: אפילו בהתחלה קצת עצבן אותי, אבל בסוף כשראיתי אותה הבנתי למה הם עושים את זה והיא עברה את הסינון. קורה אני מניח. ולפי השאלות שהיא שאלה בערב, כבר ביום הראשון הבנתי שהיא טיפה מאבדת את זה. ביום השלישי זה כבר היה ברור. אני מאמין שזה היה ברור לכולם. אני עוד ידעתי לשים על זה מילים. כבר היה ברור שהיא בדיסוציאציה מוחלטת. 

יהב: אשכרה, וואו.

מתן: והיא בעולם פנטזיונרי לגמרי. וגם היא דיברה על זה שהיא לא ישנה בלילה האחרון ויום אחרי זה היא כבר לא הייתה. 

יהב: הגיוני, כן.

מתן: מה שאני בא לומר זה שכן, יש מקום שאתה הולך ל-10 ימים של חווית עומק. צריך לשאול את עצמך אם אתה במקום הנכון לזה אולי. אם יש קריאה לזה, קדימה. 

יהב: אני פשוט אומרת שלא הייתי פוסלת ואני לא רוצה אישית להפחיד אנשים ולהגיד להם לא, לא, תתחילו מפחות. אין דרך נכונה כמו שאמרת. זה מעניין כי שנינו עשינו פעם ראשונה 10 ימים אחרי שאני לא יודעת אם גם אותך הזהירו, אבל אותי הרבה אנשים הזהירו. 

מתן: לא הזהירו אותי. אני דווקא שמעתי דברים טובים. 

יהב: אז אני לא מזהירה.

מתן: טוב, אז חפרנו שעה על שתיקה של 10 ימים. 

יהב: נכון. לא רק שתיקה.

מתן: בסדר. אבל יש בזה איזו אירוניה מסוימת.

יהב: זה היה כיף לשתוק. זה היה חלק כיפי. 

מתן: כן, קצת לא לדבר. אולרייט. אני רוצה להודות שוב לרועי גבע שמארח אותנו כאן באולפן שלו ולאפיק נעים שעושה לנו את הגרפיקה ולרני מגידו, המוזיקאי המדהים שעשה לנו את הסאונד והפתיח ולך יהב תודה.

יהב: תודה לך. 

מתן: ותודה לכם שהאזנתם ותודה לפטרונים שלנו שתומכים בנו ועוזרים לנו להמשיך בעבודה. עד לפרק הבא.

יהב: יאללה ביי

  1. Mati Silverman Mati Silverman

    ממש נהנתי מהפרק ! תודה על השיתופים שלכם מהלב. מאוד הזדהתי עם חלק. השתתפתי בוויפאסנה ריטריט של גואנקה בקליפורניה לפני כמה חודשים ולא הכרתי אף אחד שעבר את החוויה שאוכל לדבר איתו. אז לשמוע אותכם מדברים עשה לי טוב.

    ולדעתי, בעניין הסמים למינהם, בסופו של דבר הם מהווים מכשול. אבל ללא ספק הם חלק בלתי נפרד מהמסע, לא הייתי במקום שאני נמצא בו לולא הסמים… אבל מי יודע איפה כן הייתי בלעדיהם..

    שוב תודה.

Comments are closed.